הברברים, האוכלוסיה הקדומה ביותר של אפריקה הצפון מערבית.  על פי ממצאים,  הם הגיעו לצפון אפריקה בשנת 10.000 לפנה"ס לערך ומעריכים, שהגיעו מממלכת כרתים ומשם נדדו עד שהגיעו לחוף הלובי והמגראב. בדיקה אנתרופולוגית מלמדת שהברברים הם לא גזע אחיד, אלא שבטים שונים שהושפעו אתנית מזרים בגלל התבוללות.  שמם ניתן להם ע"י הרומים שכינו אותם "בארבארים", האירופאים והערבים שינו את שמם לברברים.
הלשון הברברית, מתפצלת למספר ניבים ושונה בין השבטים:
תשלחית – מדוברת בפי הברברים- השלוח תושבי  האטלס הגבוה , בסוס ובאנטי אטלס.
תמזיגת –  מדוברת בפי שבט צנהאג'ה באטלס התיכון.
ובלהג  הזנאתי – מדברים תושבי צפון המדינה בריף, שנקראים ריפיין.
אורחות החיים זהים בין כל השבטים, מאופיינים בחסכנות והסתפקות במועט, כושר הסתגלות, רגישות לכבוד, קנאות לחופש ולמשפחתיות. הם משתייכים לסונים אך אינם מכירים את עיקרי האיסלאם. בעיקר, סוגדים לפולחן ה"מאראבוט" – הקדוש המקומי, ומאמינים בכוחות טבע ורוחות. הברברים משמרים דיני אישות, שבועה וירושות.  אינם יודעים קרוא וכתוב, אך אמצו כל מה שהתאים להם מתרבויות שונות.
הברברים הם אנשי טבע, חיים בהרי האטלס, בהרי הריף ובנאות הסהרה, וכולם זהים במראם ומנהגיהם. לבושים ג'לאבות, חיים בבתי חימר ובוץ, מגדלים סוסים ובקר, רועי צאן, עוסקים בחקלאות, דייג ותעשיית שטיחים.
בתקופת החסות הצרפתית ב-1912, חוזקו מועצות הזקנים הברבריות, כונסו דינים והוחזרו להם סמכויות משפטיות על מנת לחזק את היסוד הברברי, למנוע חזרה של ה"שרע" ולקרב אותם ללשון החדשה – הצרפתית.
בחסות הצרפתים הוקמו בתי דין ברבריים, מונו קומיסרים צרפתיים והועברו אליהם סמכויות השיפוט.
איבן חלדון היסטוריון, שחקר את תולדות הערבים מזכיר בכתביו את שבטי הברברים היהודים בני שבט הזנאטה, שהיו היהודים.