המלאח הוא השם, שניתן לרובע היהודי בערים במרוקו, הגטו. מספר סברות לגבי מקור השם, אחת מהן, שיהודים סחרו במלח, ושכונת מגוריהם של הסוחרים נקראה מלאח.

המלאח היה שכונה תחומה בחומות ובדרך כלל היו לו שתי כניסות שער – "באב", על מנת ליצור הפרדה של היהודים מהתושבים המוסלמים, לצורכי הגנה מפני פרעות אנטי יהודיות, גביית מיסים מהתושבים המרוכזים במלאח, או הגנה על ידי המלך, לכן המלאח על פי רוב שכן בקרבת הארמון ומוסדות השלטון.

בתקופות של פרעות והתנכלויות ליהודים, נאסר עליהם לצאת מתחומי המלאח, במיוחד בלילות, וחייהם התנהלו בין החומות בצפיפות  ועוני מה, שגרם למחלות. כשהחלה תקופת החסות הצרפתית ב-1912 הורשו היהודים לגור גם בשכונות מחוץ למלאח עד,  שבמלחמת העולם השנייה נכנסה לתוקפה תוכנית חדשה לריכוז היהודים באזורי מלאח, ואלה שגרו כבר מחוצה לו, נאלצו לשוב  אליו. רק כשהסתיימה המלחמה, התחדשה עזיבת המלאח, וכשעלו יהודים לישראל ואחרים היגרו לארה"ב קנדה ואירופה, הוא ננטש.

המלאח הראשון הוקם בפס ב-1438, ואחריו במקנס ברבאט. בתקופת הסולטאן מולאי סלימאן, נמשכה בניית המלאח ברוב ערי מרוקו.

לחיים בין כותלי המלאח נחקקו חוקים שסידרו את מעמדם של היהודים בין כותליו והם נקראו "תקנות עומאר".  לפי תקנות אלו, תושבי המלאח נקראו "ד'ימי"  – אנשי חסות,שלא היו מוסלמים – ובתור שכאלו חלו עליהם הגבלות, אמנם התאפשר להם לקיים את אמונתם, אך נאלצו לשלם מס גולגולת. כלל ראשון היה, שה"ד'ימי"  מכיר בעליונותו של האיסלאם ובנחיתותו כבן חסות. אסור היה להם לקיים טקסי דת ופולחן בפומבי וברעש, הלבוש היה מיוחד והיה שונה בכל מקום ובכל תקופה בצורה אחרת , רכיבה על סוס אסורה, שכן הוא בהמה אצילה, איסור תקיעת שופר, בניית בתי תפילה  יותר גבוהים מהמסגדים, איסור שתיית יין, או מכירתו למוסלמי, לשאת אשה מוסלמית או קשר מכל סוג שהוא אתה.