יהודים נמצאו במרוקו כבר אחרי חורבן בית שני. במשך השנים ידעו קהילות היהודים במרוקו עליות וירידות ביחסים עם השלטון המקומי, הכל לפי ראות עיני השליט: שילמו מס גולגולת, הושפלו, קהילות חרבו, ואחרים אולצו להתאסלם. במאה ה-19 בתקופת השלטון הצרפתי, היתה פריחה בכל התחומים. כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה ב-1956, העניק המלך מוחמד ה-5 זכויות שוות ליהודים כמו למקומיים וניתן להם חופש דתי, אך הוטל איסור על עזיבת יהודים לישראל, מה שהחל את תקופת העלייה החשאית ממרוקו. עזיבת היהודים ממרוקו נבעה בעיקרה מהתגברות הלאומנית במדינה והקמת מדינת ישראל. האיסור נמשך עד 1961 עד שהוסר לאחר טביעת ספינת “אגוז וחילופי השלטון בין מוחמד החמישי לבין בנו חסן השני.  למרות שהיחס ליהודים מצד בית המלוכה  המשיך להישמר גם בתקופת  המלך חסן השני, הקהילה היהודית במרוקו המשיכה להצטמצם.  אין אומדן מדויק למספר היהודים במרוקו, אך הם מוערכים ב- 2000-6000 יהודים, שמרוכזים בעיקר בקזבלנקה וברבאט.